<h1>הבתים — שערי איסור הוצאה שער ששה עשר</h1>
<h2>דף ט.</h2>
כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך מצווה על שביתת עבדו ואמתו. ואע"פ (שאינם) [שהם] בני דעת, ולדעת עצמם הם עושים, מצוה עלינו לשמרם ולמנעם מעשות מלאכה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. עבד ואמה שאנו מצווים על שביתתם הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקבלו [מצות שהעבדים חייבין בהן. אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קבלו] עליהם שבע מצוות שנצטוו בני נח בלבד, הרי הם כגר תושב. ומותרים לעשות מלאכה לעצמם בשבת בפרהסיא כישראל [בחול. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת, וגר צדק הרי הוא כישראל] לכל דבר, במי שנאמר וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של ישראל [כמו בן אמתו], שלא יעשה מלאכה לישראל רבו, אבל עושה לעצמו. אפילו היה גר זה עבדו ה"ז עושה לעצמו. לשון רבינו משה. לא נתברר לנו האיך הביא הר"ם על עבד שמל וטבל פסוק וינפש בן אמתך. ויותר היה ראוי לזה פסוק למען ינוח עבדך ואמתך, או אזהרת לא תעשה כל מלאכה וגו' עבדך ואמתך וגו'. ונמצא במלאכת שבת ע"י אחרים ג' דינים [עבדיו שמלו וטבלו הם כישראל גמור]. עבדו ואמתו [שלא מלו וטבלו] מצווין שלא לעשות מלאכה [לרבם] אבל הם עושים מלאכה לעצמם. וגוי אחר אסור לישראל לומר לו לעשות מלאכה כפי הדרכים שבארנו.
